<h1>ראבי"ה סימן אלף נ"א</h1>
<h2>דף יג.</h2>
לפני אידיהן של גוים אסור לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאל מהם להלוותן וללוות מהם לפורען ולפרוע מהם. ר' ישמעאל אומר ג' לפניהם וג' לאחריהן. אמר שמואל נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור. ואמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד. ואית מרברבתא דמוקי לה לכולה מתניתין דווקא במשא ובמתן והלואה מידי דהוה לתקרובת ע"ז אבל זוזי לא כדתנן [נ"א ע"ב] מצא בראשו מעות הרי אלו מותרין ובהרו(י)חה דתקרובת ע"ז מיירי. ואינה כן פשוטה של השיטה. ואם נשא ונתן מותר כריש לקיש דהא תניא כוותיה [ו' ע"ב] אע"ג דלא חשיב לה [ביבמות ל"ו ע"א] בהני תלת (והילכתא כוותיה דר' יוחנן) [דהילכתא כר"ל] שאני הכא (דתנן) [דתנאי] פליגי בפלוגתייהו ור' יוחנן כתנא בתרא דמתניתין דאמרינן לקמן [ז' ע"ב] נשא ונתן ביד איכא בינייהו. וכל הני מדרבנן הוא שעשו סייג כדתניא בתוספתא דע"ז בפרק א' [ה"ג] לא ישא אדם ויתן עם הגוי ביום אידו מפני אבק ע"ז. והקילו בדבר דתניא [י"ג ע"א] הולכין ליריד של גויים ולוקחין מהן עבדים ושפחות ושדות וכו' מפני שהוא כמציל מידם. ובזמן הזה שאינם אדוקים כולי האי הקילו בכל דברים ולא שנא דבר המתקיים ולא שנא דבר שאינו מתקיים ואפילו ביום אידם מותר כדחזינן [ו' ע"ב] לגבי עובדא דר' יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינא דינרא ביום אידם ולא אשקלי הוה ליה איבה. והכי נמי גרסינן לקמן בפירקין [ט"ו ע"ב] מכירה תריסין אי הכי חיטי ושערי לא מזבין להו ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש מפני האיבה. ודכוותה אומר בפרק אין מעמידין הלכה בת ישראל לא תיילד וכו' [כ"ו ע"א] אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. וכן לגבי הרועים בהמה דקה והגוים [שם ע"ב] מוכח כן. וכיון שלא יכלו לעמוד בה כולי האי באיזה דבר יקפיד הגוי, אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה והתירו לו הכל כאשר פי' נמי פת של גוים נמי. ודכוותא השיב רבינו שלמה מ"כ שמותר משום איבה אפילו ביום אידם. וגם נראה שבימים קדמונים היו מזבחים לע"ז ביום אידם אבל עתה נוהגין רק לאכול ולשתות ולחוג וגם היריד שבזמן הזה קבעום לריוח של (עצמה) [עצמם] ולא לשם ע"ז וגם בפרק בתרא [ס"ה ע"א] גרסינן רב שדר להו קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח ע"ז. ואע"ג דפסק שמואל בפרק השוחט [חולין ל"ט ע"ב] הלכה כר' יוסי דזה מחשב וזה (ה)עובד לא אמרינן, אבל אם השוחט הוא גוי משמע דאמרינן סתם מחשבתו לע"ז, הני מילי בזיבוח שהוא כעין פנים הילכך אפילו בימי רב יוסף הוה חייש. וסמכינן נמי אהא דאמרינן בפרק הכל שוחטין [שם י"ג ע"א] ר' אמי אמר שחיטת נכרי נבילה הא דמין לע"ז ופרכינן וניחוש דילמא מין הוא ומסקנא אמר רב נחמן אין רוב אומות מינין סבר לה כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם, פירוש אפילו חזינן להו דפלחי, ולא קאמר רוב גוים עובדי ע"ז. ור' אמי, ור' חייא בר אבא ור' יוחנן דאוקי מתני' דלעיל דלא כר' אליעזר לא פליגי וכן (פירש) [פירש"י] התם. וכן נ"ל דהא אוקי' [שם ע"ב] לר' אמי כאידך דר' יוחנן. ומיהו הך מיירי בימי הראשונים אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל אינן אדוקין. ונר' הדברים שמן הוודאין מינין כגון כומרים ראוי להתרחק לישא וליתן עמהם ביום אידם. והני מילי במידי דחזי לתקרובת ע"ז. וכלים שהביאם גוי לכתחילה לשם משמשין אינן אסורין מיד. ורבינו יב"א פירש הא דצריכים משמשים ביטול (ו)הני מילי אם עשאן מתחילה לכך [אבל אם לא עשאן מתחילה לכך] אפילו נתנם לע"ז ושימש בהן אין אסור אלא כל זמן שמשמשין בהן וכדתנן בפרק כל הצלמים [מ"ז ע"ב] ג' בתים הם וכו' העמיד עליה ע"ז וסילקה וכו'. אבל רשב"ט פליג עליה והאריך. ואני קצרתי.
וראיתי שהשיב רבינו גרשום מאור הגולה ששאלתם על בגדי הכומרים שמזמרין בהן לע"ז ואומרין שמשמשי ע"ז הם ואסורין (ו)יש לסמוך אדר' יוחנן [חולין י"ג ע"ב] דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם הילכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום אידם וכיון דמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו כדתניא [נ"א ע"ב] אבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכתוב מדבר וכו' וכיון דלאו עובדי ע"ז הם אע"פ שעובדין ע"ז אינה נחשבת ע"ז, ודאי ע"ז עצמה שלהם אסורה דתנן [שם] ע"ז של נכרי אסורה מיד. בין נעבדת בין אינה נעבדת. ובכיוצא בזה שפרנסתו תלוייה בכך הנח להן שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. וגם רבינו זקני כתב בסיפרו (ראב"ן סי' רפ"ט) להיתר על בגדי כומרים שקורין קזוקלשא מפני שיוצאין בהן להתנאות לכנגד המלכים. וגם תולין המלכים הרושלר של מעילים של ע"ז באולם המלכים להתנאות, ודמי לשיפה לצורכו ולצורכה דמות השפאים כדאיתא בפרק כל הצלמים. והמחמיר תבא עליו ברכה. ורבינו אבא מרי היה מלמדינו כל היכא דאית לכומרים אחריני אע"ג דברור קא זבני לע"ז שרי כדאמרינן בפירקין [ו' ע"א] למאי נפקא מינה דאית ל[י]ה בהמה לדידיה. וכן לגבי נזיר אוקימנא [שם ע"ב] דקאי בתרי עיברי נהרא הא לאו הכי מושיט לו היין אע"ג דברור שותה היין. ואמרינן נמי [כ"א ע"א] לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכה, ודייקינן מינה דשכירות לא קניא וקא עבר הישראל משום לא תביא תועבה אל ביתך, הא לאו הכי דביתו של גוי הוה מיקרי לא היה עובר הישראל אפילו משום לפני עור וגו' (טעמא) שממציא לו בית לע"ז וטעמא משום ד[ב]לאו ביתו הוה פלח נמי. והא דתנן [י"ג ע"ב] סתמא מותר פירושו אסור ותניא בתוספתא דמכילת' [בפ"ק] בסופו מוכר לו יין ואינו חושש שמא מנסכו לע"ז ואם פירש לו אפילו מים ומלח אסור למכור לו, דווקא בדלית ליה לדידיה ואז אסור במפרש.
